מונחון

תוכנית בניין עיר (תב"ע) היא מסמך שנועד להסדיר את ייעוד הקרקע והשימוש בה. מקורו של המונח השגור "תב"ע" הוא מנדטורי. כיום בישראל המונח הרלוונטי בחוק התכנון והבנייה הוא "תוכנית מתאר" (ע"ע).   התוכנית מגדירה את התכנון הפיזי, הכלכלי והתרבותי-חברתי וקובעת את אופי השימושים וזכויות הבנייה בשטח נתון. התב"ע כוללת תקנון, תשריט ואפשרות לצירוף מסמכים נוספים ("נספחים"). מסמכי התב"ע הם הבסיס לקביעת התנאים והתקנות לבנייה בשטח.  חשיבותה של התב"ע ליוזמות בנייה והתחדשות עירונית היא קריטית. החוק קובע שאין אפשרות לבצע פעולה במקרקעין ללא אישור הוועדה המקומית. היתר הוועדה המקומית ניתן על פי מי שנקבע בתב"ע.   יזם המעוניין לבנות על שטח מסוים צריך לפנות לוועדה לתכנון ובנייה ולבדוק את התב"ע הקיימת של אותה חלקה. לאחר קבלת הנתונים יוכל היזם לדעת אם יש לו אפשרות לבנות לפי תכנונו, או שמא יש צורך בהגשת בקשה לשינוי נקודתי בתב"ע. שינוי תב"ע הוא אפשרי, אך הוא מצריך תהליך בירוקרטי סבוך, אשר מחייב לרוב סיוע של אנשי מקצוע. 

תוכנית מתאר ארצית היא התוכנית לתכנון כל שטח מדינת ישראל. תוכנית המתאר קובעת מה יהיה ייעוד הקרקעות – תעשייה, חקלאות, מסחר, מגורים, יישובים חדשים, שטחים פתוחים; מתווה את קווי התחבורה (רכבות, כבישים, נמלים) ומציינת אזורים אסורים לבנייה (עתיקות, מקומות קדושים, נוף). נוסף לתוכנית המתאר הארצית, קיימות גם תוכנית מתאר מחוזית ומקומית, הפועלות בהתאם להתוויות תוכנית המתאר הארצית.  תוכנית המתאר הארצית כוללת תוכניות פרטניות שניתנים להן מספרים. כך, למשל, תמ"א 35 היא תוכנית מתאר מקיפה וארוכת טווח שאושרה בשנת 2005 ומשפיעה ישירות על פריסת הבנייה ברחבי ישראל, ותמ"א 38 היא תוכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים מפני רעידות אדמה. לתוכניות המתאר הארציות השפעה ישירה על ענף הנדל"ן והבנייה בישראל.